בוקר בהיר אחד, גילינו יורש חדש בבטנה של אשתי. השמחה הייתה רבה והחמות כבר חלקו ביניהן את משימות הקנייה. הטרימסטר הראשון דפק בדלת, ואתו, ללא הזמנה, הגיעו גם לילות נטולי שינה, חשקים לתותים בחצות הלילה, בחילות, הקאות וגבר אחד קטן וחסר אונים.
בין האורחים הרבים שפקדו אותנו הייתה גם שאלה הרת גורל – בן או בת? אומנם זו שאלה המתארת זהות ביולוגית אך מתחת לפני השטח היא טומנת בחובה השלכות של אהבה, אופי, התקשרות, עד איזו שעה היורש/ת יבלה בחוץ והאם נסתובב במגרשי כדורגל או בבתי ספר למחול. בקיצור, הלכנו לאולטרה סאונד.
בחדר החשוך, המתנו בציפייה דרוכה ולפני שהספקנו לזהות את מיקומו, כבר שמענו את צהלות השמחה של הטכנאית. בקול מתנשף היא הסבירה שהתזוזות והתנודות הנראות בחלק התחתון אינן הדופק, אלא קפיצותיו וצהלותיו הבלתי מוסברות של היורש המהולל. משהו מופלא קרה באותו הרגע. ראשי הזכרי הסיק מיד "הילדה היפר אקטיבית, הילדה בדיוק כמו אבא שלה" וראשה הנקבי של רעייתי הסיק "בן שלי שמח לקראתי. ילד של אימא!"
ושנינו התרגשנו מהגילוי המדהים שהיורש דומה לכל אחד מאתנו. ושנינו נתנו דרור למחשבותינו שזה הגיוני. ושנינו חיבקנו את הבטן ההרה והבהרנו לו נחרצות שיבין בטובו לצאת בריא, בגופו רוחו ונשמתו. רק בלילה, כששוב לא נרדמנו, נזכרנו שמוקדם מדי לדעת את זהות העובר.
עכשיו נותרה לה ציפייה ענוגה לברר את זהותו של הרך. בעוד הגברת מעדיפה יורש שיאמר קדיש, אני מעדיף יורשת בשמלה ורודה ובעוד היא בטוחה שהיורש יאהב את אימא, אני בוחר לחשוב שהיורשת תאהב את אבא.
אני מודה, נולדתי בקירוב לשנות האלפיים אך צורת המחשבה שלי ישנה להפליא. ושאני אומר ישנה אני מתכוון שבטח בגלגול הקודם הייתי חלק מחמולה מזרחית שמרנית שהקפידה על בנותיה יותר מכל, עטפה אותן בשלשלאות של אהבה ובעיקר הקפידה ששום זכר מהשבט האחר לא יבחן את היותה. עם כל זאת, הקלישאה על בנות שאוהבות את אביהן קורצת יותר מכל חמולה עתיקה והמרדף אחר בירור זהות העובר הפך לאישי ומרתק. גברים, תחזיקו לי אצבעות.
טרימסטר ראשון, סוף!
אנחנו לקראת הסוף, הבחילות מתחילות להיעלם, החשקים לתותים מסתיימים מוקדם יותר ואפילו עברנו כמה לילות בהם הספקנו לחלום. אי שם בשבועותיו הראשונים של הטרימסטר לחשתי לשנוא נפשי, מר טרימסטר א',שיום אחד הוא ייעלם. "נחליף אותך בטרימסטר שני. משובח יותר" אמרתי לו בזעם ואם מחשבוניי ההריונות צודקים, ואם סבתות וגיסות צודקות, הטרימסטר השני הופך את ההריוניות לצוהלות ושמחות. גבר בוגר טרימסטר, לחש לי שאפילו עור הפנים עצמו נעשה בוהק ומאיר יותר וזה יהיה יפה כי כבר נגמר חנוכה ואם אין לנו איך ליהנות מאורו של השמש, אפשר יהיה ליהנות מאורה של אהובתי.
כעת, לכבוד סוף הטרימסטר הנה לקט תובנות שימושי בהחלט. הלקט נכתב בלשון זכר והוא אכן מיועד לעדת הגברים.
אסור לדבר על מין: מה פתאום, לעולם לא נודה בזה שאתן מגבילות אותנו לפרק זמן מוצדק, מכעיס וחסר שליטה גברית. אנחנו גברים וגברים בוכים רק בלילה, ובכותל, וכשקבוצת הכדורגל שלנו מפסידה ואני לא רומז שום דבר למצבה של בית"ר האהובה. אסור לדבר על מין.
אל תנסו לישון: זה דווקא לא רע. יום אחד ממילא נצטרך למלא את הפה מים – לטפל ביורש שסביר שיבכה ויבכה. נהיה אז טרוטים ומאושרים. נאהב את הרגע שהוא יחייך, יאכל, יאמר אבא לפני אימא ובעיקר כשהוא יירדם. מתישהו צריך להתכונן לזה.
יש הפליה בישראל: 2015, ועדיין לא הגענו למצב של שוויון. אנחנו הגברים, הצד השני של המטבע, לא זכה לחנינה הנשיאותית: תשעה חודשים שלמים ושום שינוי במצב הרוח שלנו לא גורר אותנו למעלה. קרה ונכנסנו לתשעת ירחי הלידה עצובים, קחו בחשבון שלא מתוכננת לכם שום תפנית בעלילה.
שומרים על כבודו של אבא: "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה" כך קולל אבי הגברים, אדם הראשון. מוטלת עלינו חובה היסטורית לאבא אדם, לחקות את הליכותיו ולעמוד לצדן של ההריוניות הנועזות. ובין השבועות הקשים והנוראיים, נשב יחד כולנו, בניו של אדם, נתבדח על גורלנו, נקיא את קיבתנו, נשלב ידיים ונכיר בעובדה הקשה – הן סובלות יותר.
