קודם כול, חשוב לי לומר שפרידה היא לא רק הרגע שבו אנחנו אומרים שלום בפתח הגן. היא תהליך רגשי שמתחיל הרבה לפני ומושפע מתחושת הביטחון של הילד, מהקשר עם הצוות ומהאופן שבו אנחנו המבוגרים מתווכים את הפרידה.
כגננת וכמנחת הורים, אני פוגשת את הקושי הזה משני צדי הדלת, ויודעת עד כמה הוא יכול להיות מתסכל עבור כולם.
אז מה אני מציעה?
🤍יוצרים טקס פרידה קבוע וקצר.
חיבוק, נשיקה, משפט קבוע והעברה לאיש צוות מוכר. השגרה והצפיות מעניקות לילד ביטחון.
🤍נותנים מקום לקושי, אבל משדרים ביטחון.
“אני רואה שקשה לך להיפרד ממני. אני סומכת עליך ועל הצוות שיעזור לך, ואחזור לקחת אותך בסוף היום.”
🤍לא נעלמים, אבל גם לא מאריכים את הפרידה.
פרידה ממושכת, חזרות שוב ושוב או יציאה ללא ידיעת הילד עלולות להגביר את חוסר הוודאות.
🤍בונים גשר בין הבית לגן.
אפשר להיעזר בחפץ מעבר, בתמונה משפחתית או בתפקיד קטן וקבוע שמחכה לילד בבוקר. חשוב גם לייצר שיתוף פעולה עם הצוות ולבחור דמות שתסייע לילד להרגיש בטוח.
🤍בודקים מה קורה אחרי שאנחנו הולכים.
האם הילד נרגע ומשתלב? כמה זמן זה לוקח? האם הוא יוצר קשר עם הצוות? התשובות לשאלות האלה משמעותיות לא פחות מהבכי בפרידה עצמה.
🤍🤍🤍והנה משהו שחשוב לי שתזכרו:
המטרה היא לא בהכרח שהילד יפסיק לבכות בפרידה, אלא שהוא ירגיש בטוח גם כשקשה לו להיפרד.
ואם ניסיתם הכול והבקרים עדיין מלווים במאבק, לא הייתי ממהרת להציע עוד טריק לפרידה.
הייתי עוצרת ובודקת מה בדיוק מקשה על הילד שלכם. כי לפעמים הקושי שאנחנו רואים בשער הגן הוא רק קצה הקרחון.
בתהליך הדרכת הורים מותאם אפשר לזהות מה משמר את הקושי, לחזק את תחושת הביטחון ולבנות דרך פרידה שמתאימה לילד, להורים ולמסגרת.