איך השארתי בעל וילדים וטסתי לניו-יורק?

באמצע השבוע, באמצע העבודה ובאמצע החיים, עליתי על המטוס והשארתי בארץ בעל ושני זאטוטים. נטע קרצו-נייגר עפה לנשום אוויר מזוקק וחזרה עם מסר חשוב לאימהות
ביי ביי ילדים, שלום חופש. צילום: פוטוליה

מאז שאני בת 4 אני אוהבת לטוס. ככה זה כשאבא עובד באל-על וכל חופשת קיץ הסתכמה בטיול של חודש במקום אחר בגלובוס, בתנאי שאל-על מגיעה לשם. גם כשבגרתי, הדחף לטוס לא שחרר והייתי מקבלת צמרמורת רק למראה הדרכון. אפילו בחרתי להיות דיילת קרקע באל-על במהלך חיי הסטודנטיאליים, והקפדתי להחתים פספורט פעמיים-שלוש בשנה. חופשת סמסטר אקזוטית בתאילנד עם שתי חברות דיילות; היש דרך מושלמת יותר לחזור לספסל הלימודים? שזופה ואנרגטית כמו שייק פירות מחוזק.

החלפתי סטטוס לנשואה, ילדתי את בני הבכור, ועדיין "הג'וק" של הטיסות לא עזב אותי. טוב, קצת קשה שיעזוב כשסביבי משפחה גרעינית שנושמת חו"ל. עם הבעל, עם הבעל והילד, עם הוריי ואחותי, המשכתי להוסיף שעות טיסה לתוחלת חיי. צוברת חוויות ומקשטת עוד עמודים באלבום הרגעים היפים הפרטי.

גם ממרומי גיל 35, הרצון לטוס עדיין בוער בעצמותיי. בגיל 31 השארתי בעל מפרגן ותינוק בן שנה וחודשיים וטסתי  ל-ב-ד  לעיר הגדולה (בפעם ה-הפסקתי-לספור-כמה) והתארחתי אצל חברה טובה. כבר אז הרגשתי שעשיתי משהו בריא וחשוב למשפחתי ולי. ואמרתי לעצמי: "ניו-יורק, היית טובה אליי. עוד אחזור אליך בקרוב".

"בואנה, שיחקת אותה"

מלאו לקטנה שלי שנה ו-3 חודשים, והופ! אני כבר מזילה ריר רק מהמחשבה על הקפה של סטארבקס בבוקר מתחת לבניין של חברתי ב-Street 84 על ה-1st. משפטים מפי אמי הפולנייה "איך את יכולה להשאיר תינוקת קטנה בלעדייך" מצד אחד, ומן הצד השני -"לבד?! וואו! כל הכבוד לך", סיכמו את ההתחבטות הפנימית שלי; האם בתי תוכל להירדם בלילות בלי להרגיש את החום שלי? האם היא תזכור אותי כשאשוב? האם בני יכעס עליי בהיעדרי? שלושה לילות טרוטי שינה וגמרתי בלבי ללכת על זה.

יצאתי לקוויקי, תיכף אשוב. צילום: פוטוליה
יצאתי לקוויקי, תיכף אשוב. צילום: פוטוליה

אני פאקינג לא ישנתי לילה שלם רצוף מאז נולדה השדה הקטנה שלי (חיים-שלי-מטורפת-עליה). רק הרעיון להסתובב ברחובות עם קלאץ' בלי מגבונים/טיטולים/בקבוק הרטיט את לבי. הסיילים, השופינג, המבנים האורבאניים, הקסם של העיר והחופש לעשות כרצוני – ליטשו את הרצון העז לקחת ברייק משגרת היומיום. אוסף הסיבות רק המשיך ונערם לשק מתנות גדול של כריסטמס. הו, עוד סיבה טובה לתת גיחה לקראת המאורע.

נשקתי בערב למצח התינוקת שכבר שקעה בשינה, נפרדתי בחיבוק דוב מהבן המתוק שכבר דאג לבקש ממני מטוס צעצוע כשאחזור. נפרדתי לשלום מבעלי שיחיה לא לפני שציידתי אותו ברשימת הוראות הפעלה מסודרת לפי שעות, שחס וחלילה לא ישכח מה להכניס לתיקי הגן של הילדים. למזלי, בעלי שותף פעיל וחרוץ בטיפול השוטף עם הילדים, כך שבינינו, הרשימה היתה תלויה על המקרר רק למראית עין. הגעתי לשדה. כבר בכניסה נהניתי מהריח של הדיוטי פרי, פיזרתי חיוכים לשוטרי ביקורות הגבולות, למוכר בסטימצקי ולכל מי שהסתכל עליי. קרנתי מאושר. הרגשתי שבחרתי נכון. בחרתי להתחתן עם בעל מפרגן, פרטנר שיודע לדאוג לצרכי הילדים, בדיוק כמוני – ומאפשר לך להיות רגועה וליסוע בראש שקט. מזה שקט? יותר מדי שקט.

שבוע שלם טס לו. ראיתי חברים, מסעדות, חנויות, מקומות, ילדים ותינוקות. והתגעגעתי. הרגשתי כאילו השארתי יד אחת שלי בבית. בדירה התל אביבית החמודה שלנו, עם בעל, שני ילדים ואקווריום ענק מלא בדגים. כמה נעים ומדגדג בבטן הידיעה שכל זה מחכה לי כשאשוב.

אחחח... כמה שאני מתגעגעת לילדים מעניין איך הם יקבלו אותי כשיפגשו בי לראשונה. צילום: פוטוליה
אחחח… כמה שאני מתגעגעת לילדים מעניין איך הם יקבלו אותי כשיפגשו בי לראשונה. צילום: פוטוליה

11 שעות טיסה בדרך לאדמת הקודש (הבוערת, באותם ימים) ואני עמוסה במחשבות על האופן שבו משפחתי תקבל את פניי. מתרעננת לקראת הנחיתה, ריפרש לאיפור הקל שעל הפנים, מתקשה למחוק את החיוך המתוח מלחי ללחי. אושר אינסופי.

החיבוקים, הנישוקים, דילוגי האושר והקפיצות של הקטנים על אמא כשחזרתי הביתה, היו שווים כל רגע במסע הזה. פתאום העייפות כבר קשה פחות. התמלאו מחדש המצברים, כאילו נטענתי מחדש ושבתי צוהלת וסבלנית למטלות היומיום של אמא. אחוזה בהתרגשות לשטוף כלים במטבח, מתלהבת מקיפול הכביסה. ידעתי בתוך תוכי, שהבית יישאר על כנו ולא יהיה ביג דיל אם אמא תיעדר לכמה ימים ותשוב. עכשיו הרבה יותר כיף ונעים בלב שצלילי הרגעים שלי מניו יורק התווספו לפסקול החיים. עד ליעד הבא.