"ערה?" – השאלה המאצ'ואיסטית הזו קיבלה במה באלפי וארציות שונות ותמיד הצחיקה אותי מחדש. הטסטוסטרון הגברי גאה וגעש, צורותיה השונות איימו להפוך לסטארט אפ ואחוות גבריות סודית נרקמה בין אלפים מאוהדי הבדיחה.
מעשה שהיה כך היה, ולפני חודש נתבשרתי שעולל קטן התנחל ברחמה של זוגתי. העולל, או המין הנקבי המתפתח לאיטו, הגיע ולקח אתו באבחת חרב את הומור חיי, את שאלת ה – "ערה?".
"על מה אתה מדבר?" אתם בטח שואלים. ובכן, אקדים ואומר בטרם תכו בי, כי ייחלנו וציפינו לרך שייוולד. אפילו פיללנו, התפללנו ורקענו ברגלנו. רק מה? את שעות השינה שהגברת ההרה תדרוש לא חישבתי בשיקוליי העלות מול תועלת.
"אז איך עבר עלייך היום?" אני מתכונן לשאול מדי לילה, וזו שלידי, אהובתי, כבר איננה. בתחילה עוד נדהמתי וחרדתי, אך בבדיקת דופק מהירה, הטוב ביותר התברר – היא עדיין נוכחת, היא ועוברה. כמה לילות של מבוכה והרב גוגל גילה לנו את האמת המרה: נשים הרות חשות בעייפות רבה. הוא אפילו הדביק לזה סמיילי.
מה זו עייפות רבה? תלוי את מי שואלים
גיליתי למשל שעייפות יכולה להתאפיין גם באמצע סרט בקולנוע. לך, הזמן כרטיסים, קנה פופקורן והיי, האישה כבר שעונה עמוק על כתפיך וקול נשיפתה נשמע היטב. היא יכולה להירדם באמצע שיחה, באמצע ארוחה דשנה ואפילו באמצע ויכוח לוהט. עקרונית, היא הופכת לאדם שחפץ לישון יותר מכל דבר אחר.
הרב גוגל הוא פמיניסט, ואיך אני יודע? ניתוח השינויים המתחוללים בגוף האישה, אותו הוא חושף, הוא כל כך עמוק, מקיף, רוחבי ופרטני שגם אם הייתי מנסה לומר לאשתי שעייפות בהריון זו קונספירציה של עצלניות, היא הייתה סותרת את דבריי – ושמא את לחיי – ומראה לי את דברי הרב. "האק" היא הייתה אומרת ולבושתי לא היה גבול.
גוגל, הפמיניסט בשקל, מתאר לאישה בפרוטרוט את כמות הדם החדשה שנכנסת לגופה, השינויים ההורמונאליים כולל הורמון הפרוגסרון שאלוהים יודע מהו. כמות השעות נוספות שהלב יעבד, סיכויי ההשמנה לכאן ולכאן ובכלל, הוא מטיף לה, "כל הגוף עסוק בלייצר חיים חדשים."
נשים מנגה גברים ממאדים
אל תכעסנה עלי הרות שכמותכן, האונה ממנה נגזרות מחשבותינו כגברים, לא סונכרנה מעולם עם חלומותיכן. לא היינו שם כשחלמתן על שמלת כלה, לא כשקיבלתן את המחזור הראשון ולא כשדמיינתן איך הירכיים שלכן יגיבו להריון הראשון. יש לי תחושה שאילו הייתן יודעות במה כרוכה שהותנו שם, הייתן מברכות על המצב הקיים.
לפני שעלתה האשמורת האחרונה, כשכבר הנפתי דגל לבן על חצי המיטה הימני, חמקתי לפינת העישון הקפואה והשתמשתי בלחצן המצוקה השמור אצלי לשעת צרה. קולו העייף של חברי הטוב בקע מהאפרכסת ובשצף קצף יריתי את משנתי: "מה אני אמור לעשות יא יהודה, מה? כן, אני יודע שלא סיפרתי לך עדיין אבל עכשיו אני חייב. הגברת בהריון ו.." קול נחירה עמוק קטע את שאגת ליבי. יהודה נרדם, ונדם, ואתו היכולת שלי כגבר להביע את רגשותיי.
יהודה, הייטקיסט נתנייתי צעיר, ופילוסוף בשעות הפנאי, הפך לאב לפני כשנה. ופעם כשהיינו מסיימים את בקבוק הוויסקי שלו בכל משחק של "מכבי" – בכדורסל, בכדורגל אנחנו רק בית"ר – לא פיללנו ששיחות הנפש שלנו הסתיימו כשקולו נדם ואפו נחר. יהודה, שמייצב את עצמו כמין גורו, מנטור זוגי שלי, סיפר לי עוד אז שימים קשים יבואו. הוא "סתם ולא פירש" גם כשניסיתי לחלוב את שדיו והסתפק בהלצה: "כשתגדל תבין" אז הנה יהודה, גדלתי, הבנתי.
בתשעה חודשים הקרובים כך גדלתי והבנתי, לא אסמס לאשתי: "ערה?" והיא גם לא תשיב לי: "כן" כדי שאצחק ואכתוב: "אז תביאי קצת שמיכה" הבדיחה המסורתית שעוברת אצלנו מאם לבנה תשב בשקט ותחכה עד שראשו של העולל או אחותו יבצבץ משלייתו ואז שנינו כבר לא נוכל לישון מבכיותיה הענוגות.
ויום אחד נזדקן, ואריק איינשטיין כבר הבטיח שביחד כיף להזדקן, וכבר לא נרדם בלילה או שנשכים קום להעביר עוד יום מלא בנכדים, ואזכר בלילות מרובי שינה, ובטח כבר לא אדע להחליט מה טוב ממה – כשהאישה אינה ערה או כשזו אינה נרדמת.
