מרד גיל השנתיים (הנקרא גם "גיל שנתיים הנורא"), מתחיל בסביבות גיל השנתיים של הפעוט, ומתבטא בהרבה אמירות כמו "לא רוצה" ובהתקפי זעם ובכי.
למרות החשיבות של מרד גיל השנתיים, שבו הפעוט לומד להיות עצמאי, חשוב גם להציב לו גבולות, אך איך עושים את זה נכון? איך מוצאים את שביל הזהב? איך מעניקים מצד אחד תמיכה ועידוד, ומצד שני מציבים גבולות ברורים? קרן יטיב, יועצת משפחתית בכירה והבעלים של מרכז הפיל הצבעוני לטיפול במשפחה, מצביעה על כמה צעדים שיעזרו לכם להתמודד עם התקופה הלא פשוטה הזו.
היכנסו ל"ראשו" של הפעוט
בראש ובראשונה, חשוב לנסות להבין מה עובר על הפעוט ולהיכנס לראש שלו. ברגע שנבין את נקודת המבט שלו, הפרשנות שלנו תשתנה ונבין שהמרד הוא לא נגדנו (גם אם זה מרגיש ככה לפעמים), אלא לטובת הפעוט וההתפתחות שלו. ההבנה הזו תעזור לנו לגלות יותר אמפתיה וסבלנות כלפי הילד ולהיות קשובים לצרכים המשתנים שלו.
בחרו את המאבקים שלכם
צריך לבחור בצורה קפדנית מהם האיסורים שעליהם אנו מתעקשים, ולנסות לא לחרוג משניים-שלושה איסורים ביום. לפי יטיב, הקפדה על הכלל הזה תמנע מכם שעות של מריבות. תמיד כדאי לחשוב מה הילד מסוגל לעשות, איפה כדאי להתעקש ואיפה לוותר. אם, למשל, הילד מתעקש להיות זה שלוחץ על פעמון הגן בבוקר, אין סיבה לא לתת לו את מבוקשו, גם אם זה דורש מאתנו להגיע לגן חמש דקות קודם לכן, ולספק לו את תחושת העצמאות שהוא כה זקוק לה.
נקטו בגישה חיובית
כדאי לשים לב לכך שהמילה כן תישמע בבית יותר מהמילה לא, לנקוט בגישה חיובית ולהציע אלטרנטיבות ל"לא". אם למשל, הילד קופץ על הספה, במקום לומר לו "לא קופצים על הספה", אפשר לומר לו: "על הספה יושבים, אפשר לקפוץ על הרצפה". בכך, לדברי יטיב, אנחנו לא הולכים עם הפעוט ראש בראש, מדברים בלשון חיובית, מציבים גבולות ברורים וגם שומרים על כבודו של הילד.
תנו לפעוט לבחור
כדאי לתת לילד אפשרויות בחירה, שמעניקות לו שליטה על החיים שלו. למשל, בטרם מתחיל המאבק על צחצוח השיניים, כדאי לשאול את הילד אם הוא רוצה את המברשת הכחולה או הירוקה. יחד עם זאת, יטיב מדגישה שבגילאים אלה אין לתת מגוון גדול מדי של אפשרויות ורצוי להסתפק בשתי אפשרויות בחירה כדי לא לבלבל את הילד.
היו מוכנים לשלם את המחיר ואל תאיימו באיומים שלא תעמדו בהם
אחרי שההורים מחליטים מה חשוב להם ועל מה הם רוצים להתעקש, הם צריכים להיות מוכנים לשלם את המחיר, ולהבין שאין טעם לאיים על הילד באיומים שונים אם לא מתכוונים לעמוד בהם.
אחת הדוגמאות הקלאסיות היא של הילד המשתטח בסופרמרקט כשהוא לא מקבל מה שהוא רוצה. כמה פעמים נתקלתם בדיוק בסצנה הזו, כשההורים מאיימים שוב ושוב "אם לא תפסיק אנחנו הולכים מיד הביתה", ובסוף, לאחר כמה דקות של בכי ושל מבטים עצבניים מהלקוחות האחרים, הם הולכים מובסים למדף וקונים לילד את מה שביקש תוך שהם מסננים: "זו הפעם האחרונה, בפעם הבאה נלך מיד הביתה!" ההורים צריכים לדעת שגם אם המחיר לא נעים עבורם, אם למשל יצטרכו לחזור הביתה ללא קניות, הם עדיין יהיו מוכנים לשלם אותו מתוך ראייה לטווח רחוק.
היו ברורים – גם לעצמכם וגם לילדים
יטיב מסבירה, שחשוב להיות בטוחים במסר שאנחנו רוצים להעביר לילד ולשדר את זה החוצה. "ילדים בגיל שנתיים קוראים אותנו כמו ספר פתוח. הם מבינים את שפת הגוף ואת כל הניואנסים שלנו, והמילים שאנחנו אומרים הרבה פחות משמעותיות עבורם", אומרת יטיב. לכן, חשוב שלא נאמר דבר אחד ונשדר דבר אחר. אם הילד מכה אותנו ואנחנו אומרים לו "זה לא נעים לי" כשעל פנינו נסוך חיוך, הילד יבין מהחיוך שזה דווקא כן נעים לנו. אם לא נעים לנו, חשוב להתנהג כמישהו שבאמת לא נעים לו.
אל תדברו בסימני שאלה
כששואלים את הילד "לא הגיע הזמן ללכת למקלחת?", הוא מבין שהמקלחת נתונה לבחירתו, ולכן הוא יכול לסרב. יטיב אומרת, שאם רוצים שמשהו יקרה אסור לדבר בסימני שאלה. במקרה כזה, מוטב לומר: "הגיע הזמן ללכת למקלחת!".
התמידו
יטיב מספרת שהורים רבים מגיעים אליה ואומרים "ניסינו הכל וכלום לא עוזר". בבירור מעמיק יותר מתברר שהם ניסו גישה אחת להצבת גבולות, לא ראו הצלחה כעבור יומיים-שלושה ועברו לגישה אחרת. יטיב אומרת שהילד לא משתנה ביומיים, ולכן צריך הרבה סבלנות ואורך רוח. את הגבולות יש להציב שוב ושוב, ולהתמיד עד שרואים תוצאות. ובסוף רואים אותן.
