קרוב ל-40 שנים חלפו מאז יצא הספר "והילד הזה הוא אני" מאת יהודה אטלס, שעשה מהפכה של ממש בספרות הילדים בעברית. אין הורה ואין ילד שלא יודע לדקלם על פה לפחות כמה שורות מתוך הספר – אם לא את הספר כולו. סוד ההצלחה של הספר, ושל סדרת הספרים שבאה בעקבותיו, נובע מכך שבפעם הראשונה נשמע מהשירים קולו של הילד כמו שהוא, בלי ניסיון לחנך או להעביר מוסר השכל.
"נחשבתי מנביאי הכותבים לילדים בשפה המדוברת", מודה אטלס. "כשאני הייתי ילד, השפה בספרים הייתה מאוד גבוהה ונמלצת עם משפטים כמו: 'אמי, אנוכי חפץ לסעוד פת שחרית'. כשהתחלתי לכתוב, הייתה מהפכה בספרות לילדים והתחלנו לכתוב להם בשפה מדוברת, כולל סלנג ושיבושי לשון כמו 'אבאים' ו'אוטואים'. המהפך היה נחוץ, כי אי אפשר היה להשלים עוד עם השפה הגבוהה שהייתה לא טבעית. עם זאת, צריך לקחת בחשבון שכל מהפך מביא את המצב לקיצון. היום הילדים כבר מדברים בשפה דלה שכוללת אוצר כמה מאות מילים בלבד. ודלות הלשון היא גם דלות המחשבה. וגם לנו, הכותבים לילדים, יש חלק באשמה. בשנים האחרונות חזרתי לכתוב בעברית משופרת לעילא ולעילא – לא כדי שהילדים ידברו יפה, אלא כדי שיהיו מסוגלים לתקשר. כדי שיוכלו להעביר לזולתם מראות, נופים, רגשות, עלילות".
לדבריו, לקריאת סיפור לילדים יש תפקיד משמעותי בהתפתחות התינוק, הרבה מעבר לסיפור לפני השינה.
"יש אומרים שרצוי להתחיל לקרוא ספרים לתינוקות כשהם עדיין ברחם אימם", הוא מסביר. "ובכל מקרה, אין שום ספק שצריך להתחיל מהרגע שהילד נולד. אפילו אם התינוק לא מבין בהתחלה, לאט לאט הדברים הולכים ונקלטים, הולכים ומצטברים וכשהילד מתחיל לדבר, יש לו כבר מחסן עשיר בראשו של כל הדברים ששמע. המוח יוצר מאגר מילים של כל מה שסיפרנו לו".
איך יודעים להתאים את הסיפור לגיל הילד?
"מתחילים מסיפורים קטנים. למעשה כל משפט שיש בו נושא ונשוא מספר סיפור. הכוונה היא לא ללמד איך מדברים, אלא לטעון את הנפש במרכיבים שממנה היא ניזונה לכל החיים. מחקרים מראים שמה שאנחנו חווים בין גיל 0-6 קובע מי אנחנו נהיה, לכן כל מה שקורה הופך לחלק מהאישיות שלנו".
כיצד ניתן לבחור ספרות איכותית לילדים?
"רבים מספרי הילדים שיוצאים לא שווים את הנייר שעליו נכתבו, ואני מצטט פה דעת מומחים. אז איך בוחרים? ראשית, ההורים צריכים לקרוא קודם את הסיפור בעצמם ולחשוב האם הוא מתאים לילד, גם מבחינת השפה, וגם מבחינת העלילה. האם יש בו טעם. האם הוא מעניין. האם הוא תורם לילד איזו תובנה, הכרת המציאות, דמיון. האם הוא בנוי כהלכה. בסיפור טוב חייבת להיות בעיה, קונפליקט, משהו לא פתור שהסיפור מקדם את התרתו, וכל זה צריך להיעשות בהדרגה, כשהפיתרון מתקבל על הדעת".
אטלס מבחין בין ספרים טיפולים או לימודיים, שנועדו למטרות מסוימות, לבין ספרים ש"באים מהבטן": "ספרים טיפוליים לגיל הרך מכילים ציורים גדולים וטקסט קצרצר, במספר עמודים מוגבל. איזה תהליך טיפולי או חברתי אמין ומודרג אפשר לתאר במיטת סדום כזאת. מה עושים? קפיצת דרך. בעמוד אחד הילד רואה או חווה משהו ובשני הוא כבר יודע איך להתנהג או איך לפתור את הבעיה שלו. זו הסיבה שרבים מהספרים המצוירים הטיפוליים לא אמינים. ספר טוב בא מהבטן, מתסכול, מכאב, מבעיה אמיתית".
כדוגמה לספר טוב מביא אטלס את "פו הדוב" ואת "הבית בקרן פו", מאת א. א. מילן. "אלה ספרי חיי!" הוא אומר. וחשוב לו להבחין בין ספרי פו המקוריים – שיש להם גם תרגום עכשווי של אבירמה גולן – לבין עיבודיהם, גם בקולנוע.
"הרבה ספרים שנחשבים לספרי מופת לילדים הם, בעצם, ספרי מבוגרים שאומצו על ידי ילדים. ילדים נוהגים לאמץ לעצמם ספרי מבוגרים שמתארים ילדות, שעוסקים בחיות או שיש בהם הומור. 'האקלברי פין' של מרק טוויין ו'הרוח בערבי הנחל' של קנת גרהם נכתבו במקור למבוגרים".
אטלס מתגעגע לימים שבהם סופרים עבריים רציניים, כמו לאה גולדברג וביאליק, חשו חובה לעצמם לכתוב גם לילדים ועשו זאת היטב.
הוא מאמין כי אין בעיה לאתגר את הילדים עם ספרי איכות. הוא מספר שלשלושת בניו קרא כבר בגיל 5 את הסיפור "מאויב לאוהב" של ש"י עגנון. "בפעם הראשונה החזקתי את הספר ביד ו'תרגמתי' אותו לעברית, בשפה שהילד יבין. כשהילד ביקש אותו סיפור שוב, השמטתי משפט אחד לי והוספתי משפט של עגנון. אחרי כמה קריאות יכולתי כבר לקראו להם עגנון-נטו. והם מאוד אהבו את ה'עגנוניזמים': "נבהל הרוח ולא קצה בו עוד רוח", "מי זה מקיש על חלוני" וכאלה. זו, אגב, היא המלצה שלי להורים איך לקרוא לילדים סיפורים ששפתם קשה או מורכבת".
