בבית שלנו בסלון יש שולחן קטן ומרובע עליו נערמים הספרים שאנחנו קוראים בכל זמן נתון.

כשגאיה רק נולדה, השולחן הקטן הזה התמלא בהר של ספרי הורות של כל המי ומי. ויניקוט, שי אור, דני לסרי, ספרים בגישה האנתרופוסופית, ספרים בגישה הדיאלוגית...

באיזשהו שלב הבנתי שלקרוא תו"כ הנקה מספר זה מסורבל אז התחלתי לקנות ספרי הורות לקריאה מהטלפון. כשהיה נמאס לי הייתי קוראות פוסטים בקבוצות פייסבוק של אמהות מבולבלות.

נהיה לי סלט בראש, הלכתי לאיבוד בתוך שלל הגישות והאמיתות המוחלטות במסווה של גישה פתוחה ומחוברת.

זאת הייתה גם תקופה שבה ניהלנו מעקב אחרי גאיה. היא הפכה מיצור אנושי לטמגוצ'י. כמה פיפי עשתה? באיזה צבע הקקי? וכמה זמן ינקה מכל צד נהיו השיחות המרכזיות בנינו.

וככה בתקופה שבה הייתי בין ערות לשינה טרופה כל מה שחשבתי עליו היה איך להיות האמא הזאת שאני קוראת עליה בספרים. מה שקרה בפועל זה שלא הייתי כ"כ אמא. הייתי ילדה קטנה שלומדת למבחן, רק שלא ברור מתי המבחן מתקיים ומתי אפשר להפסיק ללמוד.

כואב לי לומר שאני כמעט ולא זוכרת את ההתחלה, אבל אני זוכרת טוב מאוד את ערמת הספרים הזאת על השולחן.

כשהתחילה המלחמה הלכתי לקבוצת אמהות, שם שיתפתי בבלבול הזה. אחת הבנות אמרה לי "נשמע שאת צריכה לעבור לקרוא סיפורת". משהו בישירות הזאת היה כמו חץ ללב. פתאום נחתה עלי ההבנה שאני צריכה את הרומן, הסיפור הקצר, הפנטזיה.
חזרתי הביתה וערמתי ספרים חדשים על השולחן הקטן. מאיה ארד, עמוס עוז, שטפן צוויג.

נכנס לי אוויר לנשימה.

לאחרונה התחלתי לקרוא מסה אישית של ארנה קזין שנקראת "אפס עד 12". יומן של השנה הראשונה של הבת שלה. בפשטות היומיומית שלה, בלי להתיימר היא הצליחה לפרוט לי על הנימים העדינים ביותר.
אלו הם ספרי "ההורות" שאני רוצה לקרוא. של הורים אמיתיים, כאלה שלא ישנים, שמתרגשים מקקי, שבוכים סתם ככה במקלחת, שאוהבים בטירוף אבל גם מתאבלים על מה שלא יהיה עוד.

וככה היא כותבת ביומן שלה כשהבת שלה הייתה בת חצי שנה-
"אני חושבת שהורות היא תמיד מעשה של אימוץ. אין הורות אפריורי. אני חושבת שלא מספיק להביא ללידתו של תינוק. הורים חייבים לעשות מעשה-לשאת באחריות, לבחור ביחד שלהם, להפוך את הילד שלהם לשלהם- לאהוב אותו בכוונה. לאמץ את ילדם אל לבם."

ואני רוצה להוסיף, הורות בעיני היא גם מעשה שבו ההורים מאמצים את עצמם אל ליבם. בוחרים להפוך להורים, בוחרים לקחת אחריות על עצמם, לאהוב את עצמם בכוונה.

ועכשיו על השולחן הקטן בסלון יש הר מתחלף של ספרי ילדים וסלסלת חיתולים.

במה אנחנו מזינות את עצמנו?

תגובות