אירוע שמוכר להרבה הורים: הילד עייף, אמרנו לו “לא” על משהו, הוא מתעצבן ואומר: “אני לא אוהב אותך”.
הוא הרי לא באמת מתכוון לזה, אבל גם ההורה הבטוח ביותר עלול למצוא את עצמו נעלב.

המחשבות האוטומטיות שעולות לנו הן לרוב:
“איזה ילד כפוי טובה”, “אני עושה בשבילו כל כך הרבה”…
ואז מגיעה התגובה שנובעת מהרגש שלנו:
אנחנו ממהרות לתקן אותו או להגן על עצמנו, ואז נוצרת מעין הסלמה של ויכוח או מאבק כוח.
מה שהיה אמור להיות רגע שבו הילד ביטא כאב או קושי הופך לריחוק במקום חיבור.

מה כן כדאי לעשות?
פה נכנס הכלי הכי חשוב מבחינתי בהורות: מודעות עצמית.
זה לא פשוט, אבל אחרי שמתרגלים אותו זה הופך לטבעי יותר.

איך עושים את זה?
כאשר הילד אומר: “אני לא אוהב אותך”, זה טבעי להיעלב.
אבל במקום להיכנס לרצף: רגש → מחשבה → תגובה, אפשר לקטוע את הרצף כבר אחרי הרגש:
מזהים שאנחנו נעלבים, מזכירים לעצמנו שהילד כרגע חווה קושי עמוק,
לוקחים נשימה ומגיבים מהראש, לא מהרגש.

מה אפשר לומר לילד?
“אני שומעת שקשה לך עכשיו. אני כאן.”
“זכותך לא לאהוב אותי, אני תמיד אוהב אותך כי אתה הילד שלי.”
משפטים כאלה מראים לילד שמותר לו להרגיש, הם מרככים את הסיטואציה ויוצרים חיבור וביטחון.

להיעלב זו תגובה טבעית ומובנת. ברגע שנלמד להגיב מהראש, אנחנו מלמדים את הילד שאנו חזקים והוא יכול לסמוך עלינו, במיוחד ברגעים הקשים לו.

מודעות עצמית בהורות: איך להגיב בלי להיכנס למאבק כוח

תגובות