ראשית, חשוב להבין שהתנהגות היא דרך לתקשר. פעמים רבות, כשילד מרביץ, דוחף או פוגע, הוא מבטא קושי רגשי, תסכול או צורך שעדיין אין לו את הכלים לבטא בדרך אחרת.
המטרה שלנו היא לא רק לעצור את ההתנהגות הפוגעת, אלא גם להבין מה עומד מאחוריה וללמד אותו דרך אחרת.
אז מה עושים?
1. מציבים גבול ברור ורגוע.
עוצרים את הפגיעה ואומרים: “אני רואה שאתה כועס, אבל אני לא אתן לך להרביץ.” אנחנו נותנים מקום לכל רגש, אבל לא לכל התנהגות.
2. לא מחנכים בזמן סערה.
כשהילד מוצף, הוא פחות פנוי להקשבה וללמידה. קודם נעזור לו להירגע, ורק לאחר מכן נשוחח ונציע דרכים אחרות להתמודד.
3. מנסים להבין מה עומד מאחורי ההתנהגות.
האם זה תסכול? קנאה? עייפות? קושי בוויסות רגשי? צורך בקשר ובתשומת לב? ככל שנבין טוב יותר את הצורך, נוכל לתת לו מענה מדויק יותר.
4. מלמדים ומתרגלים התנהגויות חלופיות.
בזמן רגיעה נלמד את הילד לבקש עזרה, לבטא כעס במילים, להתרחק כשקשה לו ולמצוא דרכים בטוחות להתמודד עם תסכול.
5. והחלק החשוב לא פחות - מאירים את ההצלחות!
לעיתים, כשילד מרבה לפגוע, רוב תשומת הלב שהוא מקבל מופנית דווקא לרגעים שבהם הוא מתקשה.
אבל תחשבו על זה רגע: מי מאיתנו לא רוצה שיראו את הטוב שבו? שיבחינו בהצלחות שלו, גם הקטנות ביותר?
לאורך היום נחפש באופן מכוון רגעים שבהם הילד הצליח: המתין לתורו, ביקש במקום לחטוף, התמודד עם תסכול בלי להרביץ, עזר לחבר או הצליח לעצור את עצמו.
נשקף לו את ההצלחות באופן ברור ומדויק:
“ראיתי שממש רצית את המשחק, ובכל זאת חיכית לתורך. זה לא היה פשוט, והצלחת!”
כך אנחנו לא רק מחזקים התנהגות רצויה, אלא גם עוזרים לילד לבנות תפיסה חיובית של עצמו ולהאמין ביכולת שלו להצליח.
ככל שניתן יותר מקום להצלחות ולהתנהגויות המיטיבות, נגדיל את הסיכוי שהן יחזרו על עצמן, ובהדרגה גם ההתנהגויות הפוגעות עשויות לפחות.
ומה הכי חשוב לי שתיקחו מכאן?
אל תתנו לרגעים הקשים להגדיר את הילד שלכם.
מאחורי ההתנהגות הפוגעת יש ילד שלם, עם כוחות, יכולות, רצונות והמון רגעים טובים.
התפקיד שלנו הוא לא רק להראות לו איפה הוא טועה, אלא בעיקר לעזור לו לראות איפה הוא מצליח.
