הנקה לפי דרישה (?)

הנקה לפי דרישה.
לפני כמה ימים, שמתי לב שגאיה דורשת ממני להניק אותה.
מצביעה לי על הפוף (איפה שאני בד"כ מניקה אותה) ואני מתיישבת שם,
היא יונקת שלוק שניים וממשיכה בשלה.
אני קמה והיא מתעצבנת, מצביעה שוב על הפוף וחוזר חלילה.
ואני מרגישה את הכעס גואה בי.
את רוצה או לינוק או לא? מה אני בעונש? מה אני לא יכולה לזוז מהפוף עד שתלכי לגן?
אני רוצה לשטוף פנים, לשתות קפה, וסתם רגע לבדוק מה קורה בטלפון.
ואז אני מבינה שהאנרגיה של הדרישה נכנסה בנינו.
כשהאנרגיה הזאת נכנסת אני הופכת לילדה קטנה שרוצה לעשות דווקא.
דווקא לא אתן לך ציצי!
אפשר לדמיין איך המשיך הבוקר הזה...
הנקה בחוויה שלי הוא רגע מיוחד,
רגע שבו אני מזינה את גוגי, לא רק בחלב אלא גם באנרגיות,
ברגשות,
מזינה אותה ביחסים שלנו.
המונח "הנקה לפי דרישה" נועד במקור כדי להחזיר להורים את המקום להרגיש ולהבין את התינוק שלהם,
להתחבר לרצונות ולצרכים של התינוק ולסמוך על עצמם.
כל המטרה היא לתת להורים חופש וחיבור אמיתי עם הילד.
לגישה הזו אני ממש מתחברת אבל –
"דרישה" היא מילה שמכבידה עלי.
כאן נכנס ההבדל בין דרישה לבקשה.
דרישה היא ציפייה חד-צדדית, שמרגישה כמו חובה שלא משאירה מקום לבחירה.
בקשה, לעומת זאת, היא הזמנה לשיתוף פעולה – מרחב שבו יש אפשרות לתשובה של "לא," ותחושה ששני הצדדים נלקחים בחשבון.
כאמא, אני מבינה שהאחריות על סוג התקשורת בינינו נמצאת אצלי.
אני מבינה שכרגע אני צריכה לעשות שינוי בחשיבה שלי כדי לאפשר למשהו אחר לקרות ברגע הזה של ההנקה.
כשאני מכבדת וקשובה לצרכים שלי גם גאיה מרוויחה...
הקשר נבנה מתוך חיבור והבנה הדדית ולא מתוך תחושת "חובה" או אוטומטיות.
הבוקר, שאלתי את גאיה אם היא רוצה ציצי, וליוויתי אותה יד ביד לפוף.
האנרגיה השתנתה – כי אני ניגשתי אליה מתוך מקום מזמין ולא מתוך חוויה של דרישה.
במילים אחרות, השינוי היה בתפיסה שלי את הסיטואציה.
כשאני לומדת לשנות את השפה הפנימית שלי והיא בתורה משפיעה גם על החוויה.
שינוי קטן בגישה שלי עשה הבדל גדול.