גיל שנתיים הנורא.
עם כל הקשיים שגיל שנתיים מביא עימו, יש משהו אחד חשוב שאם יודעים לנצל אפשר לעבור אותו בהצלחה!

נועם שלי בן שנתיים וחצי. גיל מאתגר לכל הדעות. העקשנות, הרצון לעשות הכל לבד, הכל רק בדרך שלו, בזמן שלו, בקצב שלו...ונועם, ברוך השם, עקשן על סטרואידים, באופן קיצוני.
לצד האתגרים שהגיל הזה מביא, יש בו משהו אחד נהדר, שלא יסולא בפז - מוטיבציית שיא לביצוע מטלות!
הם כל כך צמאים ללמוד דברים חדשים, וכל כך רוצים להיות גדולים ולעשות דברים שאנחנו עושים.
כשאנחנו מאפשרים להם להשתתף ולהתנסות, אנחנו מעלים את תחושת המסוגלות שלהם, וגורמים להם להרגיש חלק משמעותי ותורם מהמשפחה והבית. וזה הרי החזון ההורי של כולנו - לגדל ילדים עצמאיים, אחראיים ומסוגלים.
ומה אנחנו עושים עם האוצר הזה?
מנפנפים אותם, תוקעים מול מסך, עושים הכל לבד כדי לתקתק, כדי לעשות דברים טוב יותר, מהר יותר, בדרך שאנחנו אוהבים ורגילים.
עכשיו בואו נעשה Fast forward עשר שנים קדימה...
קיבלנו מתבגרים שאנחנו מתחננים אליהם שיעשו את מטלות הבית, שיעזרו, שירימו את הבגדים שלהם מהרצפה, שיערכו את השולחן, יפנו את המדיח.
ואז נזרקים לאוויר משפטים כמו - "אני נראית לכם כמו משרתת??" או "למה אתם כאלו פרזיטים?"
למה?
כי ככה גידלנו אותם להיות.. לא אפשרנו להם להתנסות ולחוות כשהייתה להם את המוטיבציה והרצון להיות שם לצדנו וללמוד מאיתנו, ופתאום התעוררנו עם מתבגרים, שהפלא ופלא - אין להם מושג איך לעשות כלום, ובטח שאין להם מוטיבציה לעשות שום דבר מהמטלות המשעממות האלו.
אז נכון, לא תמיד יש לנו כוחות או פנאי, אבל כשיש- אני ממליצה בחום לשלב את הילדים (מכל גיל, אפילו גיל שנה) במשימות החיים שלנו.
וגם אם הכלים לא מסודרים בדיוק כמו שתכננו, או שהשולחן לא ערוך בדיוק בסדר שאתם אוהבים- תשחררו. כי תחושת הערך שלהם משמעותית יותר מכוסות מיושרות במדיח.
מצורפת תמונה של העקשן הפרטי שלי, שלישי במספר (מבין הארבעה) עוזר בשקיקה בהכנות לארוחת שישי.

ליצירת אווירה משפחתית חיובית, ולשיפור היחסים בבית, מוזמנים לפנות אליי באהבה.
שי גפני שור - מדריכת הורים מוסמכת מכון אדלר.