>>קראו גם: טיפולי פוריות פרק ב': כשההריון השני לא מגיע בקלות" /> >>קראו גם: טיפולי פוריות פרק ב': כשההריון השני לא מגיע בקלות" />

"אמא, אבא, מתי כבר תביאו לי אח או אחות?"

אם המשפט הזה לופת אותך חזק בגרון, כנראה גם אתם מהזוגות שההריון לא בא להם בקלות. איך אפשר לשלב טיפולי פוריות עם הדאגה לילד שבבית והאם כדאי לספר לו על הטיפולים? טור שני על טיפולי פוריות בסבב ב'
לא קל לעמוד מול הבקשה התמימה של הילד (צילום: פוטוליה)

הרצון להביא ילד נוסף לעולם עשוי להופיע בשלבים שונים בחיים. אצלי זה קרה כשעוד הייתי תחת השפעת ההורמונים של ההריון והלידה הראשונים, אחרת אין לי דרך להסביר איך יכולתי לעמוד שוב בטיפולי הפוריות. אצל אחרים התשוקה לילד נוסף עשויה להתפתח רק כעבור שנים, כשהילד שיש בבית מספיק גדול כדי להביט בכם בעיניים עגולות ולשאול, במתיקות שאין דומה לה: "מתי יהיה לי אח?".

>>>קראו גם: טיפולי פוריות פרק ב': כשההריון השני לא מגיע בקלות<<<

אחרי שההחלטה התקבלה וחציתם את סף מרפאת הפוריות, אתם יוצאים למסע שדומה לרכבת הרים רגשית. להבדיל מטיפולים לזוגות ללא ילדים, הפעם נוסף לכל, עליכם לדאוג לילד שיהיה מי שיקח אותו לגן אם אתם קבועים לשאיבת ביציות מוקדם בבוקר, או לאסוף אותו מהגן אם בדיוק לשעה זו נקבעה הזריקה להשראת הביוץ.

לכל מי שעוברים טיפולים סבב ב', מומלץ להביא לשלמות את היכולות החברתיות והקסם האישי כלפי קרובי משפחה, חברים ושכנים שניתן להסתמך על עזרתם.

מורכבות נוספת היא ההתמודדות עם תוצאה שלילית לבדיקת ההריון. הצורך לעבור אחר צהריים – ארוחת ערב – מקלחת – טקס שינה אחרי תשובה שלילית, עשוי להעמיד במבחן את מיומנויות הסבלנות, הקשב, ההכלה וכן את היכולת לחייך, לגפף ולנשק. מצד שני, הצורך הזה גם מעמיד את הכול בפרופורציה שונה.

להסתיר או לספר?

הורים רבים מוצאים עצמם משתדלים להסתיר כל זכר לטיפולים בפני הפעוט שכבר פה, זה שביקש אחים והביא אתכם עד הלום. אפשר להבין את הרצון לעטוף אותו ברכות ולא לחשוף לחוויה המסויטת של הטיפולים. מדוע עליו לדעת הכול, ואיך אפשר בכלל לספר על כל הזריקות והסבל שעברתם עד שהוא הגיע?

מובן שלא כדאי להעביר לו את המסר שהוא הכאיב לאימא ואבא או שהוא לא כמו כולם, אבל כדאי לקחת בחשבון שהסתרה ומשחק של "הכול כרגיל" גובים מחיר נפשי כבד. לא כל כך קל לתחזק חיים רגילים תוך כדי העייפות הכבדה של אחרי שאיבה או בשילוב חוט התקווה העדין המתלווה להחזרה. המון אנרגיה ומשאבים נפשיים, שהיה אפשר לתעל להתמודדות עם החוויה הטוטלית הזו, מופנים לשמירת הסוד – אז לא חבל?

לכן מה שכדאי לעשות הוא לחשוף את הילדים טיפין-טיפין לסיפור הטיפולים. לא כל הילדים צריכים לדעת לומר איי-וי-אף מגיל חמש או לזכור שאותם הכינו בבית חולים זה או אחר. מה שכן כדאי, הוא לגלות להם בהדרגה ועל פי רמת ההבנה והיכולת הרגשית שלהם את הסיפור על הגעתם לעולם. במקום להדגיש את הקושי והכאב הפיזי, ספרו להם כמה הם רצויים, שהייתם מוכנים לעשות הכול כדי להיות הוריהם, ושהם הזכייה הגדולה שלכם. יהיו תקופות שהנושא יעסיק אותם יותר, ותקופות שפחות. מה שחשוב הוא להיות קשובים ולתת להם מענה שהם יכולים להכיל.

נכון שלא כל האנשים המקיפים אתכם צריכים להיות בסוד העניינים או לדעת בדיוק מתי ואיך אתם עוברים את הפרוצדורה. מצד שני, כדאי לקחת בחשבון שההסתרה גובה גם מחיר חברתי ומחלישה את מי שעוברים את מסכת הטיפולים. במקום לחזק ולתת תקווה לזוגות ויחידים אחרים, המסר שעובר הוא של בידוד חברתי ובושה. בואו נעשה לעצמנו טובה גדולה ונפסיק להתבייש. לא עשינו שום דבר רע. להפך, אנחנו עובדים קשה כדי להביא ילד לעולם, ואם למישהו זה לא נראה, שילך לחפש את החסידה.

המטרה של טיפולי הפוריות הם בסופו של דבר לידת ילד בריא וגידולו. כשכבר יש לכם אחד כזה בבית לפחות, נצלו זאת כדי לשאוב כוחות ואופטימיות מנוכחותו ואל תשכחו ליהנות ממנו. אל תאפשרו לטיפולים לצבוע את כל ההוויה שלכם, תנו מקום גם לילד שכבר ישנו, בתקווה שבקרוב תוכלו להעניק לו האח או האחות שביקש.

 

הטור מבוסס על הספר "המדריך הידידותי לטיפולי פוריות", שיצא לאור השנה על ידי תמר מדינה-הרטום – עובדת סוציאלית, חוקרת ודוקטורנטית, שעברה טיפולי פוריות לאורך שנים ארוכות. היכנסו לקישור לקבלת הפרק הראשון של הספר במתנה

שינוי גודל גופנים