דיכאון אחרי לידה: "הרגשתי שאין לי שליטה על חיי"

לאחר הריון מורכב ולידה קשה, ילדה ויקי דור את בנה הבכור וגילתה שהחיים שלה השתנו לבלי הכר. לצד הטיפול האינטנסיבי בתינוק, פיתחה דיכאון שלא נעלם גם אחרי מספר חודשים. כעת, לרגל צאת ספרה "חקירה אינטימית", היא כותבת בגילוי לב על ההתמודדות שעברה
"הטיפול האינטנסיבי בתינוק הפך להסחת דעת מהרגשות השליליים" (צילום: Diposit Foto)

התחתנתי בגיל 17, עם הבחור הראשון עמו הרשו לי לבלות עד מאוחר. ראיתי בו את אביר החופש שלי, וכשהוא הציע לי להתחתן בשל הריון לא מתוכנן, הסכמתי מיד. עוד לפני שחוויתי את החופש המיוחל, אושפזתי להשגחה ממושכת בשל הריון בסיכון גבוה, מבודדת חברתית מחבריי שהיו עסוקים בבחינות הבגרות. עד לחודש תשיעי הייתי כל כך עסוקה בסיבוכי ההריון, שלא חשבתי לרגע על מה שאמור להתחיל בחיי מנקודת סיום זו: ההורות.

כל מה שרציתם לדעת על דיכאון לאחר לידה>>

כשהגיח התינוק לעולם, הרגשתי הקלה מידית של הכאב והתרגשות עצומה – אני אמא – ויחד עם זאת, תחושת ריקנות נוראית.

תשעה חודשים נשאתי ברחמי עובר שהיה חלק ממני, ופתאום העובר הופך אותי לאם, אבל יחד עם זאת מותיר חלל בגופי. הרגשתי לגמרי בודדה.

משני צדי הזכוכית

עוד לפני שאפשרתי לעצמי להכיל את התחושות הפיזיות והנפשיות שהציפו אותי, החלה סביבי המולה רפואית. לפני שהספקתי לראות את בני, הוציאו אותו מחובר למכונת החייאה. בערב ניגשתי לטיפול נמרץ תינוקות כדי לפגוש לראשונה את בכורי, אך נאלצתי להתבונן בו מבעד לשמשה של המיטה המוגנת.

אין מספיק מילים לתאר את מה שחוויתי באותו רגע. הבנתי שאני אמו, אך עדיין לא נוצר המגע הראשוני שיוצר מיד חיבור של אם לבנה – לא נגעתי בו ולא הנקתי אותו. שעות ארוכות ישבתי בוכייה מול האינקובטור, הרגשתי שאין לי שליטה על מה שמתרחש בחיי, והתהלכתי עם מצב רוח מדוכדך.

לאחר מספר ימים הורשיתי להחדיר את קצות האצבעות ולגעת בו מעט. הגוף שלו היה רך, נעים ומאוד חם. אלו היו הרגעים הראשונים בהם החל להיווצר החיבור הרגשי אתו, התרגשות מהולה בעצב.

לאחר שחרורי הביתה, המשיכו אותן תחושות ללוות אותי, ואף התחזקו. במשך רוב שעות היום הייתי במצב רוח מדוכדך ובחוסר עניין בנעשה סביבי. היה לי נורא קשה להבין שאני כבר לא אדם בפני עצמי, אני לא יכולה לדאוג רק לעצמי, ועליי לדאוג גם לבעל ובעיקר לתינוק קטן שזקוק לי 24 שעות. לא משנה אם אני עייפה, אם לא ישנתי מספיק, ובטח לא אם אני עצובה או בוכייה – התינוק זקוק לי, עליי להניח את עצמי בצד ולדאוג לו.

לבד מול העולם

כשאמי היתה מגיעה לביקור ומעירה שצריך להחליף טיטול, זינקתי כלביאה. רק אני האכלתי, רק אני חיבקתי ורק אני הרגעתי אותו כשבכה. הפכתי אותו למרכז עולמי ושלא במתכוון פגעתי בכך במשפחתי. בני הבכור היה הנכד והאחיין הראשון, אבל לא אפשרתי למשפחה ליהנות מההתרגשות הרבה. הטיפול האינטנסיבי בתינוק היה הסחת דעת לרגשות השליליים. באופן לא מודע יצרתי בלעדיות על הטיפול בבני, על מנת שאהיה עסוקה כל הזמן בו – במקום במתרחש בתוכי.

הייתי צעירה, וחוויתי בדידות חברתית וזוגית שחיזקה את תחושות הדיכאון. אותו דיכאון שהחל בעצם בתקופת ההריון, התפרץ לאחר הלידה, ולא נעלם לאחר מספר חודשים כמקובל. במינונים שונים – עוצמתיים או נסתרים – ליווה אותי הדיכאון במשך שנים רבות.

באותה תקופה במשפחתי, כמו במשפחות רבות אחרות, לא הייתה מודעות לתופעת הדיכאון שלאחר לידה ולסימפטומים המאפיינים אותה. פניה לטיפול פסיכולוגי נחשבה לבושה. אילו היה לי אז את הידע שיסייע לי לאבחן ולהבין שאני בדיכאון לידה, לא הייתי מגיעה לקצה, אלא חוסכת מעצמי שנים של סבל מיותר.

ללמוד שוב לנשום

ההתפכחות הגיעה לאחר שהמחשבה האובדנית עימה נלחמתי יום יום, כמעט ומומשה. ברגע האחרון ראיתי את ילדיי מול עיניי, התפכחתי ופניתי לעזרה מקצועית. בתחילה קיבלתי כדורים מפסיכיאטר, לאחר זמן קצר הפסקתי ליטול אותם ופניתי לטיפול.

בטיפול למדתי למשאב את עצמי – לנשום עמוק ולהרגיע את הנפש, לעשות מדיטציות ולהתחבר למקומות רגועים ובטוחים שבי. למדתי יוגה צחוק, ואתגרתי את עצמי עם מטרות ויעדים.

היום זה נראה כל כך רחוק: אני מאושרת, מלאת תשוקה ומוטיבציה. מינפתי קושי זה בחיי, ובהמשך הוכשרתי כמטפלת אינטגרטיבית לחרדות, דיכאון וטראומה.

לכן, שקוראות את המילים הללו וחשות הזדהות, אני ממליצה לזהות את הסימפטומים, להכיר בתחושות הלא נעימות ולא להתכחש להן. חשוב להתגבר על המבוכה ואי הנוחות, ולשתף ברגשות שצפים. השיתוף יכול להיות מול בן הזוג, חברה, אחות טיפת חלב או רופא נשים/משפחה, ובמידת הצורך לקבל טיפול מקצועי.

 

ויקי דור היא מנהלת המרכז לזוגיות ומיניות, יועצת ומאמנת ליצירת זוגיות מנצחת, מטפלת אינטגרטיבית בחרדות, דיכאון וטראומה. לאחרונה יצא לאור ספרה "חקירה אינטימית"

שינוי גודל גופנים