תשעה חודשים הוא היה צמוד אלייך בתוך הרחם, ואז התינוק יצא לאוויר העולם. באופן טבעי, הדבר שהכי נכון לך הוא להצמיד אותו אלייך ולא לעזוב. אבל אז את מכניסה אותו לעגלה, משכיבה אותו במיטתו, ואפילו שולחת אותו למטפלת. אפשר גם אחרת?
מתברר שכן. על כך מבוססת גישת עקרון הרצף, שהייתה פופולרית מאוד בשנות ה-70 בארה"ב ושני עשורים מאוחר יותר – גם בישראל. את הגישה הגתה ג'ין לידלוף, פסיכותרפיסטית אמריקנית, לאחר ששהתה למעלה משנתיים בחברת השבט האינדיאני ׳היקואנה׳, ביערות ונצואלה.
לידלוף הבחינה כי ילדי השבט נראו מאושרים, רגועים ועצמאיים יותר, ביחס לילדים במערב. היא החליטה לחקור את אורח החיים בשבט, ומתוך תצפיותיה פיתחה גישה לגידול ילדים אותה פרשה בספרה "עקרון הרצף".
"עקרון הרצף מייצג תפיסה הורית המבוססת על הורות בחברות מסורתיות", מסביר יונתן רייפן, פסיכולוג ובעלים של 'מרכז מרחבים לטיפול פסיכולוגי'. "תפיסה זו מדגישה את הקשר הרציף בין האם לתינוק, כך שהתינוק צמוד לאם לאורך כל שעות היממה. הורות כזו יכולה לאפשר לתינוק חוויה של ביטחון ורוגע. יחד עם זאת, חשוב לזכור שתפיסה זו מיושמת בחברות שפועלות על פי תפיסה שונה מהחברה בה אנו חיים".
איך השיטה עובדת?
לידלוף הציגה שלושה מאפיינים בסיסיים, המהווים כלים ליישום עקרון הרצף:
- התינוק בשבט נמצא במגע מתמיד עם אימו (או דמות מטפלת אחרת) בחודשי חייו הראשונים.
- תינוק היקואנה, מרגע בו הוא מתרחק מאמו מרצונו החופשי, זוכה בעצמאות טוטלית. זאת מפני שהוריו סומכים לחלוטין על חוש ההישרדות המצוי בתינוק באופן מולד.
- התינוק הוא צופה פסיבי על ענייני המבוגרים ולא נמצא במרכז תשומת ליבם. לעולם לא מלמדים את הילד באופן יזום (לא נהוג בשבט ההיקואנה להקריא סיפור או להסביר לילד כיצד מתבצעות פעולות כאלה ואחרות), כלומר הוא לומד מצפייה בלבד כיצד לנהוג כפרט בחברה בה הוא חי.
לטענתה של לידרוף, בוגרים שגדלו על עקרון הרצף צוחקים הרבה, מרגישים טוב עם עצמם ועם אחרים. לדבריה ישנו קשר בין גידול תינוק על הידיים ושינה משותפת עם ההורים, לבין ביטחון עצמי שהתינוק מפתח. כאשר הוא מרגיש מספיק ביטחון ואהבה, בערך בגיל שנתיים, הוא מוכן להיפרד מהוריו ולישון בחלל אחר מהם. ככל שירגיש יותר רצוי ואהוב, כך יפתח עצמאות יציבה ובריאה יותר, ואף ייפרד מוקדם יותר, מתוך הידיעה שיש לו תמיד לאן לשוב.
טענות נגד השיטה
לצד האהדה הרבה לה זכה הספר בקרב הורים רבים ברחבי העולם, גישת עקרון הרצף צברה גם לא מעט מתנגדים שיצאו כנגד השיטה. הטענה העיקרית נגד עקרון הרצף, גורסת כי היא ישימה רק בחברות שבטיות ולא בחברות מודרניות. באותם שבטים האישה אינה נאלצת לעבוד על מנת להתפרנס וכתוצאה מכך אין לה סיבה לעזוב את הילד. לעומת זאת, החיים המודרניים מחייבים לרוב גם את האישה לתמוך כלכלית בתא המשפחתי.
גם ארגונים פמיניסטיים מתנגדים לשיטה בטענה שיישומה יחזיר את הנשים לתפקידן המסורתי ויקטין שוב את תפקודן והשפעתן בחברה. אורח חיים על פי עקרונות הרצף מאלץ את הנשים להיות בבית למשך תקופה ארוכה, ובכך הוא ימנע מהן להתפתח ולממש את עצמן.
"עיקרון הרצף מגדיר באופן שונה את תפקידי ההורים ומותאם לחברות שפועלות על בסיס יותר שבטי", מסכים רייפן. "על מנת להכליל את עקרון הרצף כחלק מתהליך ההורות בחברה בה אנו חיים, על זוג ההורים להחליט על כך ביחד ולהיות מודעים גם לקשיים שיכולים להתעורר. למשל, האב יכול להרגיש מיותר או מוזנח כאשר התינוק תופס את תשומת ליבה של האם כמו גם את המרחב הפיסי. כאשר התינוק ישן עם ההורים, יש פחות מקום לאב וגם המרחב האינטימי בין ההורים יכול להיפגע".
טענה אחרת נשענת על העובדה שספרה של לידרוף נולד מתוך צורך לתת משקל נגד קיצוני לגישות החינוך הנוקשות שרווחו בשנות ה-70, לפיהן דאגה לצרכי התינוק מעבר לצרכים בסיסיים היא בגדר פינוק.
"בכל מקרה, יש להבין שעקרון הרצף הוא מרכיב אחד מתוך מכלול עקרונות החיים, וכאשר מכלילים אותו בסגנון ההורות יש לבדוק איך הוא משתלב עם העקרונות הנוספים", מסכם רייפן.
