"אז איך הוא אכל?" – זו השאלה הראשונה שנשאלת כשאתם אוספים את הילד מהמטפלת או מהגן. לא מעט הורים יעידו שהתשובה לשאלה האם הילד אכל טוב או לא יכולה לשנות להם את כל מצב הרוח. הדאגה סביב התזונה של הילד טבעית ומובנת, אבל לא תמיד היא מוצדקת. לא פעם התינוק או הילד ממשתמש בהתנגדות לאכילה כדרך לסמן גבולות להוריו, אך הם אינם קוראים זאת נכון.
אמהות רבות מעידות על מצוקה המתעוררת בעקבות הרגלי התזונה של ילדם. חלק מהן חשות דחויות או שעולות אצלן תחושות קשות כגון כישלון וחוסר ערך. לא פעם זה מביא אותן ״לדחוף״ לילד אוכל. הילד מצידו עומד על שלו, והמצב עלול להידרדר ולהטריד את כל המשפחה. אז למה הוא עושה לנו את זה ואיך עלינו להגיב?
"עוד ביס אחד ודי!"
"האם היהודייה ידועה בתור ׳המאכילה' או במקרה הפחות טוב – ׳המאביסה׳", מחייכת זואי דרור, מדריכת הורים ויועצת משפחתית. "חלק ניכר מהתרבות שלנו נשען על אוכל יש משהו בנרטיב היהודי שהאכלה משולה לטיפול. הורים רבים גם מעידים על עצמם כי כאשר הילד לא אוכל כפי שצריך הם ממש חוששים, מפחדים שמשהו לא בסדר, הם יושבים ובוחנים בחרדה כל ביס שנכנס ולא נכנס לפה של הילד".
אם כך, בואו נתחיל בצפירת הרגעה ונבין מתי הפרעת אכילה נחשבת כבעיה של ממש, ומתי היא שלב נורמלי. הפרעת אכילה מוגדרת כקושי שנמשך מספר חודשים סביב נושא האוכל. חשוב להבין כי בסביבות גיל שנתיים ועד גיל ארבע קיימת בררנות גדולה של ילדים, והם מתייחסים בהססנות כלפי מזונות חדשים או שהם מחליפים את ההעדפות הקולינריות שלהם. קיים הבדל בין הפרעות אכילה מוגדרות לבין קשיים יומיומיים בכל הקשור לאכילה של הילד. החשש להפרעת אכילה מתעורר כאשר הילד אינו עולה במשקל ובמקביל נושא האוכל הפך להיות מרכזי ומטריד להורה ולילד כאחד.
"כשאני מדברת על סרבני אכילה, אני לא מתייחסת לילדים עם רגישות חושית או כל בעיה אקוטית אחרת, אלא לילדים המשתמשים באכילה ככלי מניפולטיבי מול ההורים", מבהירה דרור. "להורים שפונים אליי עם בעיות אכילה של הילד, אני קודם כל ממליצה לגשת לרופא המשפחה לעשות בדיקת דם. מטרת הבדיקה היא להפחית חרדה, כדי הם יבינו שהילד לא סובל מתת תזונה או לא חלילה גווע ברעב".
לדברי דרור, לאחר שהסיבות הרפואיות ירדו מהפרק, אפשר לראות את הבעיות באכילה כשלב התפתחותי. "אצל ילדים, במיוחד בגילאים הצעירים, המאבק עם ההורים בדרך כלל יתבטא באחת משתי דרכים – בשליטה בסוגרים (למשל עצירות אל מול פיפי שבורח) או בסרבנות אכילה", היא אומרת. "למעשה רק בשני המקרים הללו יש להם שליטה, שכן ההורים מחליטים על כל היתר. זאת דרכם להביע מחאה, כמו גם דרך להשיג תשומת לב, שלילית אמנם, אבל עדיין הם מגייסים התעסקות סביב נושא האוכל- אכל, לא אכל, מה אכל וכדומה".
אז מה עושים?
הפיתרון הוא פעמים רבות זמין ונוח. מחקרים מראים כי סרבני אכילה משפרים התנהגותם כשהאב נכנס לתמונה. נמצא כי התערבות האב בטיפול הילד בעלת השפעה ממתנת ומרגיעה, היא מפצה ומחזקת את האם ואת יחסיה עם התינוק. מכיוון שבאופן היסטורי ותרבותי תפקיד האכלת הילד היו שייך ברובו לנשים, לא פעם מצליחים האבות המודרניים לגשת למלאכה ממקום נינוח יותר, כלומר ללא ציפיות או חרדת ביצוע. שיתוף פעולה בין ההורים מהווה לא פעם את הפתרון הטבעי והנגיש ביותר לבעיה.
דרור נותנת להורים כלי נוסף: "אני מבקשת מהם לשים לב מה הילד אוכל בין הארוחות. לעיתים הם מאכילים את הילד לאורך כל היום ואז כשמגיע זמן הארוחה, הוא כבר לא רעב".
כאשר מדובר במאבקי שליטה, דרך ההתמודדות מתחילה במודעות והבנה של ההורים לתהליך שהילד שלהם עובר. "כשההורים פנויים להבין כי זאת התנהגות מכוונת מטרה, השינוי יגיע באמצעות התעלמות מההתנהגות המפריעה, כלומר להפסיק לתת משקל יתר לסרבנות, ולהפסיק עם ההתעסקות העודפת באוכל", מבהירה דרור, "הדגש עובר לעידוד הילד במקומות בהם הוא משתף פעולה ומתנהג בצורה רצויה. בעקבות שינוי הגישה הוא יזנח את ההתנהגות המפריעה ויטה לדבוק בהנהגות חיובית שתביא איתה עידוד ותגובה חיובית נוספת מצד ההורים".
