חופשה עם הילדים

כמדי קיץ, הפיד שלנו מוצף במשפחות מאושרות הנופשות בחו"ל. עדי ליניאל מתוודה בכנות על חוויות חו"ל עם ילדים וקוראת לכם לא להאמין לתמונת השלמות שמצטיירת. נופש עם תובנות
טיול עם ילדים, חופשה עם ילדים, ילדים בבריכה
אל תאמינו לכל התמונות המושלמות של משפחות נופשות. צילום: depositphotos

הפעם הראשונה (והאחרונה) שלנו עם הילדים בחו״ל הייתה סיוט. אני זוכרת היטב איך ביום השני מתוך שבעה, התחלתי לספור לאחור את הימים לחזרה הביתה. עד כדי כך. ודווקא תכננו טיול מושלם לילדים. טסנו לאגם לה גארדה באיטליה, התמקמנו במלון מותאם למשפחות, תכננו טיולים שכללו במקסימום שעה נסיעה לכל כיוון, תכננו לונה פארקים, מופעים, שייט בסירה, רכבל, תכננו כיף לילדים.

תכניות לחוד, מציאות לחוד

כמובן שאם אהיה כנה עם עצמי היום גם רגעים יפים, האכלנו ברבורים בכפר קטן וקסום, בילינו בכיף בגארדה-לנד, ראינו קרבות אבירים, אכלנו מלא פיצות וגלידות ופסטות, אבל הספירה החרישית לאחור לא הפסיקה לרגע, והחוויה הכללית הייתה של ״לא עוד!״ בנינו את כל הטיול כך שיהיה מותאם לילדים, וכל כך נחושים היינו לבצע את התוכניות, עד שחלק גדול מהיום היינו בריבים, וויכוחים, בכי, וסיוט אחד מתמשך.

כי אצל הילדים שלי (ואולי אצל כל ילד באשר הוא), כל מעבר מועמד למשבר. להיכנס לרכב, לצאת מהרכב, לעמוד בתור, לעלות על הסירה, לרדת מהסירה, שוב לעמוד בתור, לחכות לאוכל, לחזור לחדר. כל אחד מהמעברים טמן בחובו זרע למריבה, לוויכוח, לחוסר נוחות גדול לכולם.

אני זוכרת היטב איך בבוקר אחד, אחרי ששוב הילדים השכימו בשש (!) והשתוללו כדרכם בחדר, אחד השכנים (כפר נופש למשפחות, כן?) דפק בעצבים על הדלת וביקש שנשתיק כבר את הילדים הצווחנים האלו, שבחרו להתגושש ולצווח שניה אחרי שפקחו עיניים. כמה התביישתי.
אני גם זוכרת איך בכל בוקר, כשנכנסנו לרכב מיד אחרי ארוחת הבוקר, (לנסיעה של חצי שעה – שעה, כן?) הבכור שלי התחיל לצרוח שהוא רעב והקטן חיקה אותו והצטרף. אני זוכרת איך הסתכלתי על בעלי ולא האמנתי שזה קורה, שוב.
כמה כעסתי.
כמה קיללתי את עצמי על ה30 אלף ש״ח שעלה לנו הטיול הזה, ורק עשה אותי עצובה וממורמרת. ורק הוכיח לי שלא כיף לי בכלל לבלות עם המשפחה שלי, ש-ל-י. זו הייתה טראומה עבורי. כזו שהחזיקה אותי לחמש וחצי שנים של הישארות בארץ ולא הייתי מוכנה לשמוע אפילו על חו״ל עם הילדים. התבוננתי בפליאה באותן משפחות שטסות לטיול של חצי שנה בהודו, והרגשתי כשלון על זה שאין בי קמצוץ מהחלום הזה, ושאצלי זה יותר בכיוון של סיוט בלהות.

חופשה משפחתית, חופשה עם ילדים
לא בתמונה: וויכוחים, ריבים, בכי וסיוט אחד מתמשך במקום נופש. צילום: depositphotos

השנים עברו ויצאנו לחופשות בארץ, שזה לא פחות טוב בעיני, וקצר יותר, ואפילו זול יותר. ובעיקר תמיד אפשר לברוח הביתה, לפחות בתחושה שלי.

אבל השנה הרגשתי שמשהו השתנה בי. אני מוכנה לשמוע על זה.הילדים גדלו, אנחנו החכמנו, למדנו כמה דברים, רכשנו כלים נוספים כהורים. אני מרגישה בשלה יותר. ומעניין שבחופשות האחרונות שעשינו בארץ גם לא היה פשוט איתם, אבל למדתי לדייק מה בא לי ומה ממש לא.
למשל, כבר לא מתאים שהילדים יקבלו ספה לשינה, זה קטן בשבילם, ממש לא נוח ושובר את הגב, ואז הם רוצים כל הזמן להיות במיטה שלנו.
למשל, כבר לא מתאים שנישן כולנו באותו החדר. וכמה כן מתאים שיהיה לנו חדר שינה נפרד.
וכמה חשוב לי שתהיה מרפסת בחדר, אפילו קטנטונת כזו, העיקר שאוכל ״לברוח״ אליה ברגעים דחוסים בחדר ולנשום אוויר, לשתות קפה בכל בוקר בשקט לפני שהיום מתחיל, ולכתוב לעצמי.

ועוד למדנו שהבכור שלנו הוא ילד ADHD שדורש יחס אחר. הוא משתולל וחווה התקפי זעם וקשה לו לשלוט בעצמו, וזה מעצבן את כולם, אבל זה לא עוזר כשמתעצבנים. והצעיר שלי אוהב להציק לגדול ולגרום לו להתפוצץ ובאופן כללי מחקה אותו כמעט מושלם.
ושניהם חווים התפוצצות של אנרגיות בערך ב9 בבוקר ושוב ב5 אחר הצהריים, כך שכדאי מאוד להערך בשעות האלה למרחב פתוח ובלי הרבה אנשים מסביב שאולי יסתכלו בעין עקומה (או שזו רק התחושה שלי…) על כך שההורים לא מנסים לשלוט בילדים ומאפשרים להם להשתולל ככה, כמו ברברים.

וחשוב שכל הזמן יהיה אוכל בחדר. אפילו ג׳אנק, אפילו חטיפים, העיקר שיהיה משהו שהם יאהבו לאכול ושישביע אותם בכל רגע נתון.
ויש להם שעות של התגוששות ולא יעזור כלום, שום איומים ושום הפחדות ושום עונשים לא יעצרו את זה. הם יעשו את זה במשך שעה – שעתיים ביום ובסוף תמיד, תמיד זה ייגמר בבכי, אבל זה לא ימנע את הפעם הבאה.

ולמדנו שהילדים שלנו תמיד יהיו רעבים באוטו, גם אם לפני שניה אכלנו, ולא משנה אם נכין כריכים בריאים או ניקח פירות לדרך. הם ימשיכו להיות עצבנים ורעבים עד שאתן להם את המשהו שהם כן אוהבים לאכול. גם אם זה כריך של לחם לבן עם שוקולד, שפעם, כשהייתי אמא צעירה ומבטיחה, נשבעתי שלא אתן לעולם לילדיי את הרעל הזה.

וכמה חשוב לעשות פחות מעברים, ופחות תוכניות נוקשות בכללי. ויותר לזרום, ולהיות גמישים, ולקבל שינויים בלו״ז וגם לקבל את העובדה שאולי לא נספיק לראות כל מה שרצינו.

וכמה חשוב שיהיה לנו זמן זוגי, אפילו קטן. אפילו לשבת ביחד במרפסת לחצי שעה בלי הפרעה. וכמה חשוב לי לעשות התעמלות כדי לשמור על עצמי מכעסים מצטברים. לצעוד כל יום, לשחות, אפילו לעשות יוגה בחדר. העיקר לזוז ובעיקר להיות עם עצמי בשקט תוך כדי תנועה, כדי שאוכל להקשיב לי ולהתאפס. וכמה חשוב להתפצל. שכל אחד ייקח ילד ויעשה איתו כיף, או שאחד מאיתנו ייקח את שניהם וישאיר לשני קצת שקט ואוויר.
אוהו, כמה זה חשוב.

אז מרגישה שהשק שלי מלא בכלים (לפחות קצת יותר מהפעם הקודמת) ואנחנו מתכוננים לגיחה הבאה שלנו בחו״ל. הפעם טסים לרודוס, ודאגתי לכך שיהיה מלון עם בריכה, כך שאולי יהיו ימים שהמעברים היחידים שנעשה יהיו במעלית מהחדר לבריכה (או לים) וחזרה.
ואני אשלים עם זה. ולא אכעס.

והזמנו חדר עם מרפסת קטנה וחדר שינה נפרד ודאגנו שיהיה אינטרנט חופשי בחדר וגם מטבחון ומקרר. וכבר הודענו לילדים שאבא ואמא יצאו כל בוקר לצעוד בים לחצי שעה והם יחכו לנו לבד בחדר, כי זה חשוב לנו. ואני אקנה מלא חטיפים וג׳אנק ואמלא את החדר באוכל שהם אוהבים, גם אם הוא מעאפן לדעתי, ובעיקר אפסיק לייסר את עצמי על זה.

ועכשיו אני מבינה שחופשה בחו״ל היא מיקרוקוסמוס לחיים שלמים כהורים. וכל ההכנות שלנו לקראת החופשה הזו, תקפה לחיים שלמים איתם. וכל אותן למידות קטנות שאני חווה לקראת, במהלך ואחרי החופשה, יהיו שימושיות לי לחיים שלמים איתם.
כי כשאלמד לקבל כל אחד מבני משפחתי כמו שהוא, ולהתאים את הסביבה לצרכיו, תוך שמירה על צרכיי שלי לא פחות, אז נוכל לחיות בשלום ואפילו באהבה. כמו שחלמתי פעם.

עדי ליניאל היא כותבת ויוצרת, לעמוד הפייסבוק שלה