"ואז הרופא אמר לי שהתינוקת שלי לא בחיים"

עד שבוע 24 ההריון של רות אופק היה תקין לחלוטין. אבל אז היא הגיעה לבדיקה בבית חולים וגילתה שלעוברית שלה אין דופק. לרגל חודש המודעות ללידות שקטות, היא מספרת על האובדן, על הכאב וגם על האחיזה בחיים
"את התינוקת שלי כבר אי אפשר היה להציל" (צילום: פוטוליה)

רות אופק היא אישה שאינה שוקטת על השמרים. היא אמא לשני בנים, עורכת דין במקצוע, ומפעילה את בלוג האפייה המצליח "שמח במטבח". כל הטוב שבחייה אינו מצליח להסתיר את את הטרגדיה שעברה לפני שנתיים כאשר ילדה תינוקת ללא דופק בשבוע 24.

"זה היה ההריון השלישי שלי, ואחרי שני בנים, היה מאוד מרגש לגלות שיש לי סופסוף בת", היא נזכרת. "הכול היה נראה מושלם, וכל הבדיקות היו תקינות. התחלתי להתכונן ללידה. קניתי מלתחה שלמה בצבע ורוד של בגדים יפים מהחנויות הכי שוות".

החלום הוורוד החל להשתבש כשהגיעה לסקירה השנייה בשבוע 24 אצל רופא מטעם קופת החולים. הרופא זיהה בעיה בכליות, ואמר שעליה להגיע לביקורת נוספת. "יצאתי משם ומיד התקשרתי לפרופסור שעשה לי את הסקירה הראשונה. למחרת כבר הייתי אצלו לבדיקה. הפרופסור לא ראה את הבעיה בכליות, אבל הוא זיהה שאחד מכלי הדם בחבל טבור נסתם ויש רק שניים. כאשר הוא השווה לבדיקות קודמות, הוא ראה שקודם היו שלושה כלי דם".

המקרה שאופק מתארת הוא נדיר. גם הרופא לא ידע בדיוק מה משמעות השינוי, והוא ערך התייעצות מורחבת יחד עם הרופא של אופק. השניים עברו על מחקרים בנושא, והכינו אותה שייתכן ותצטרך להפסיק את ההריון, אך מצד שני שידרו אופטימיות ואמרו שיכול להיות גם שהכול בסדר.

"אני כבר הייתי בחרדות ופחדים", היא ממשיכה לספר. "במהלך סוף השבוע התלבטתי כל הזמן האם אני מרגישה צירים או לא. במוצאי שבת הלכתי למיון לעשות מוניטור. הייתי כל כך בטוחה שזה בסדר, שהלכתי לבד ובעלי נשאר עם הבנים בבית. כשעשיתי מוניטור וראיתי שאין צירים נרגעתי, ואפילו התקשרתי לבעלי להרגיע אותו. בכלל לא שמתי לב שאין דופק. רק אז הבחנתי שהרופאה מתנהגת מוזר. היא יצאה מהחדר, קראה לרופא והוא אמר לי 'מצטער, לא רואים דופק, התינוקת שלך לא בחיים'".

לצאת מהלידה בידיים ריקות

אופק עוד לא התאוששה מהבשורה שניחתה עליה, והרופא הודיע לה שעליה לעבור לידה. "אמרתי לו שאני רוצה שיוציאו אותה בקיסרי, אבל הוא אמר שאי אפשר. ניתוח עושים אם התינוק בסכנה ואפשר להציל אותו. את התינוקת שלי כבר אי אפשר היה להציל. מה שבאמת שכנע אותי היה שהוא אמר שניתוח יסכן אותי לחינם ולא אוכל להיכנס להריון חצי שנה לאחר הניתוח".

למחרת בצהריים קיבלה אופק זירוז ולאחריו התמודדה במשך שמונה שעות עם צירים, שכאבו במיוחד בלב. "זה היה גיהינום צרוף", היא אומרת. "אני זוכרת שבלידה של הבן אמרתי לאמא שלי שלמרות הסבל, אני יודעת שזה היום המאושר בחיי. הפעם סבלתי מהצירים, כשאני יודעת שהתינוקת שלי לא בחיים".

אופק בחרה לא לראות את התינוקת לאחר הלידה, ולדבריה הצטערה על זה מיד אחר כך. למחרת הלידה ביקשה למהר ולהשתחרר מבית החולים כדי ללוות את שני בניה ליום הראשון בגנים החדשים. "הקטן היה אז בן שנה וחצי והגדול היה בן ארבע וחצי. רציתי לשדר שעם כל הכאב, השגרה לא נפגעת".

למרות שמההתחלה דאגה לשתף את סביבתה הקרובה כדי למנוע שאלות כואבות, היא מודה שהיו רגעי אי נעימות. "היום אני יודעת שיש ספרי הדרכה מצוינים המסבירים איך להגיד לילדים מה קרה, אבל בעלי לא הכיר את הספרים האלה וסיפר לבן שלי פשוט שהתינוקת מתה. באותו יום ראשון בגן, מיד לאחר הלידה, הלכתי לאסוף אותו ולפגוש את הגננת החדשה. ניגשתי אליה, ופתאום הבן שלי אמר לה שלאמא הייתה תינוקת בבטן והתינוקת מתה. זה פשוט גמר אותי. התחלתי לבכות מול כל האמהות שהיו בהלם. זה היה מאוד קשה. בהמשך הסברתי לו שלפעמים, כמו שיש פירות שלא מבשילים, גם התינוקת לא הייתה מוכנה להיוולד. חשוב לשדר לילד שזה קרה, וזה בסדר ומותר להיות עצובים. לא להתעלם מזה. עם הזמן הוא מדבר על זה פחות, אבל הוא לא שכח".

"לא מסוגלת לשכוח את הילדה שלי"

החוק קבע באותם ימים כי חופשת לידה ניתנת רק ליולדות החל משבוע 26, מכיוון שאופק ילדה בשבוע 24 היא לא הייתה זכאית לחופשת לידה, והיה עליה להשתמש בימי מחלה שצברה כדי למצוא מעט זמן לרפא את הגוף ואת הנפש. כשחזרה לעבודה, עברה משבר נוסף כאשר לא זכתה כלל לתמיכה. שבועות ספורים לאחר ששבה למשרד, היא פוטרה על אף שהיא מעידה כי ביצעה את עבודתה על הצד הטוב ביותר והגיעה להישגים משמעותיים.

"לא היו לי כוחות נפש להילחם", היא אומרת בכאב. "מצאתי את עצמי בשבוע שבו הייתי אמורה ללדת, בלי עבודה ובלי ילדה. הייתי במצב קשה מאוד. מה שהחזיק אותי באותם ימים היו הילדים, שהיה לי חשוב לתת להם אמא מתפקדת וגם החברות שעשו עליי תורנות ותמכו בי".

כחצי שנה אחרי הלידה גילתה אופק שיש בפייסבוק קבוצת תמיכה, המקיימת גם מפגשים. היום אופק היא אחת המנהלת של הקבוצה "חיבוק בשקט – תמיכה לנשים לאחר לידה שקטה, אובדן הריון ואובדן תינוקות רכים".

"רק בקבוצה החלה מגמת שיפור במצבי. שם יכולתי סופסוף לדבר עם אנשים שמבינים אותי בדיוק", היא אומרת.

בקבוצה גם שמעה לראשונה על עמותת עתים, שמסייעת באיתור הקברים של תינוקות. ביום השנה של בתה, הגיעה סופסוף אופק לקברה בבית העלמין: "הרגשתי פיזית שירדה לי משקולת מהלב. משם התחלתי לאט לאט לחזור לעצמי".

בד בבד עם תהליך השיקום האישי שלה, הפכה אופק מעורבת יותר ויותר בפעילות ציבורית למען העלאת המודעות ללידות השקטות. בין השאר, הייתה בין הנשים שליוו את ח"כ עליזה לביא בתהליך שהוביל לחקיקת החוק הקובע כי החל משבוע 22, זכאיות היולדות לחופשת לידה מלאה – ובכך סגרה מעגל.

לאופק חשוב להבהיר כי למרות שאנשים נוטים להתייחס ללידה שקטה כמו להפלה, מדובר בשני אובדנים כואבים – אך שונים מאוד: "בלידה שקטה, האישה עוברת את כל שלב הצירים והלידה ויוצאת בלי כלום. יש בה היבטים הדומים יותר לאובדן של ילד מאשר לאובדן של הריון, ולכן ההתאוששות קשה יותר. אני לא מסוגלת לשכוח את הילדה שלי. אנשים חושבים שאם אביא עוד ילד, אשכח את הכאב. בנות מהקבוצה מספרות שתינוק חדש אמנם מביא הרבה שמחה בבית, אבל לא משכיח את התינוק המת. ההתמודדות עם האבל ממשיכה".

שינוי גודל גופנים